<h1>סמ"ק מצוריך סימן רס"ט</h1>
<h2>דף ח:</h2>
גרסינן בפרק קמא דב"ק אמר אביי ראובן שמכר שדה לשמעון שלא באחריות ובא לוי בעל חוב דראובן והוציאו מיד שמעון אם שמעון אינו כל כך פקח לעמוד עמו בדין לסתור דבריו שאומר לבית דין הגדול קאזילנא ושמעון אינו יכול לילך ורצה ראובן לעשות דין עם לוי עושה ואינו יכול לומר מה לי ולך והלא אין עליך אחריות שהרי ראובן אומר לו אין רצוני שתהיה לשמעון תרעומת עלי שהרי יפסיד בגללי.
<h2>דף ט.</h2>
כיצד בחזקה מכר לו בית או שדה או שנתן אותו מתנה כיון שנעל או גדר או פרץ בכל שהוא והוא שיועיל במעשיו קנה במה דברים אמורים כשהחזיק בפני המוכר אבל שלא בפני המוכר צריך שיאמר לו לך חזק וקני אחר כך אם החזיק קנה ואע"פ שאינו בפני בעלים (ב"ב דף נ"ב). גרסינן בפרק [הפרה] (ב"ק דף נ"ב) המוכר בית לחבירו ומסר לו המפתח הרי זה כמי שאמר לו לך חזק וקני וכשהחזיק קנה. נעל כיצד כגון שמוכר בית או חצר והיה הפתח פתוח ונעל הלוקח את הפתח וחזר ופתחו כדאמרינן בההיא גיטין (דף ע"ז) תיזיל איהי ותיחוד ותפתח ותקנה. גדר כיצד אפילו היה שם גדר והיו עולין בו בנחת והוסיף עליו כל שהו והשלימו לעשרה ונמצא שאין עולין בו אלא בדוחק הרי הועיל וקנה וכן פרץ כל שהו קנה שהיו נכנסים שם בדוחק והרחיב הפירצה עד שהיו נכנסים בריוח הרי זה הועיל לו וקנה כדאיתא פרק חזקת הבתים (ב"ב נ"ג). גרסינן בפרק קמא דבבא קמא (דף ח') אמר אביי ראובן שמכר שדה לשמעון שלא באחריות יצא עליו עוררין עד שלא החזיק בה אפילו נתן המעות מותר לחזור בו ואפילו (אונס) [עונש] מי שפרע אין כאן שירא הוא להפסיד ואינו חוזר מפני יוקרא וזולא, לשון ס"ג (פיר') [פיר"ת] דבר זה במקום שאין קונין בכסף עד שיכתוב שטר ולא כתב שטר, עכ"ל (כתובות צ"ג תוד"ה עד), משהחזיק בה חזקה גמורה אע"פ שלא נתן המעות ולא כתב את השטר אינו יכול לחזור בו, ומאימתי הויא חזקה מכי דייש אמצרי פי' מתקן גבולי השדה ומגביהן ותיקון זה היה רגיל בימיהם ומשמעינן שהוא חזקה גמורה כאלו נעל וגדר כל זה פירש ר"י (שם), לס"ג. וריב"ם פירש מדבר בנתן המעות וגם כתב שטר ודעתו של אדם כל זמן שלא הלך לראותה ולא תקן גבולי השדה שיכול לחזור בה אם יבא שם שום ערעור.
<h2>דף יא:</h2>
הבהמה בין דקה בין גסה נקנית במשיכה, עכ"ל ס"ג, כדתניא וחכמים אומרים זה וזה ניקנין במשיכה ונראה לר"י (קידושין כ"ה ע"ב ד"ה בהמה) דלעולם עדיפא משיכה ממסירה ורוצה לומר דוקא במשיכה ולא מסירה וכן סובר רשב"ם (שם בא"ד) דמשיכה חשובה ממסירה דפירש בפרק המוכר הספינה (ב"ב ע"ו) אביי ורבא דאמרו תרויהו מסירה קונה ברשות הרבים ובחצר [שאינו] של שניהם משיכה קונה בסימטא, מסירה קונה ברשות הרבים ובחצר [שאינו] של שני[הם] (שותפין) משום דלא אפשר התם במשיכה ואין משיכה אלא כשמושך לרשותו והאי לאו רשות דיליה. משיכה קונה בסימטא דשפיר הוי רשותו להניח שם מה [ש]הוא צריך מה שאין כן ברשות הרבים וכיון דאפשר במשיכה שהוא קניין חשוב לאו אורח ארעא למקני במסירה שהוא קנין גרוע ועוד שאם יש דבר שקניינו במסירה ולא במשיכה למה לא תועיל לו מסירה בסימטא לפי טעמו של רשב"ם כיון שאי אפשר לקנות במשיכה וגם בשערי דרב היי גאון מצא ר"י כן דעדיף ליה קניין משיכה ממסירה ור"ת מפרש דמסירה עדיפא ממשיכה כפי' הקו' ואין נראה לר"י כדפרשתי, עוד פירש ר"ת דמסירה קונה ברשות הרבים שאין ראוי למשיכה וכל שכן בסימטא דמסירה חשובה ממשיכה ואין נראה לר"י ורבינו חיים כהן פירש דודאי מסירה אינה קונה בסימטא ולא מטעמא דרשב"ם אלא משום דסימטא רשות של יחידאה והקודם בו זכה בו וסתמא דמילתא המוכר קודם והביא בהמתו שם קודם [שיבא] הלוקח ואם כן הוי מקום בהמתו כחצירו ואין מסירה מהני ברשות מוכר ואע"ג דמשיכא קניא שם שהלוקח עוקר הבהמה ממקומו הראשון דהיינו רשות מוכר ומייתי לה במקום אחר, עכ"ל התו' פ"ק דקידושין (שם), אע"פ שאפשר להגביה אותו לא הוצרכו הגבהה ואם הגביה קנה והגבהה קונה מכל מקום אבל המשיכה אין קונין בה אלא בסימטא — פ"ה סימטא זוית שאצל רשות הרבים ואינה לא רשות הרבים ולא רשות היחיד עכ"ל. — או בחצר של שניהם ואין קונין בה ברשות הרבים ולא בחצר שאינו של שניהם.
<h2>דף יב.</h2>
המקנה עבדים וקרקעות כאחד החזיק בעבדים קנה עבדים ולא קנה הקרקעות החזיק בקרקעות לא קנה את העבדים עד שיהיו עומדים בתוך הקרקע שהעבד מהלך לדעת עצמו והמקנה עבדים והמטלטלין ומשך המטלטלין לא קנה עבדים החזיק בעבדים לא קנה מטלטלין אלא אם כן המטלטלין על גבי העבדים והוא שיהיה כפות שאינו יכול להלך ועוד ישן כדאיתא בפרק קמא דבבא קמא.
בפרק קמא דקידושין (דף כ"ז) תניא המוכר לחבירו עשר שדות בעשר מדינות כיון שהחזיק באחת מהן קנה כולן פ"ה (שם ד"ה בד"א) דקני בחזקה דשדה זו את שדה אחרת שאינה סמוכה לה (כשנתן), במה דברים אמורים כשנתן דמי כולן לס"ג, ואם תאמר אם כן בלא חזקה קנאם מטעם הכסף שמסר ויש לומר דמיירי באתרא דלא קנו בכספא, עוד יש לומר דבמתנה מיהא קנה כולן בחזקת אחת בלא כסף, מפי' הר"מ, ורבי שמואל מאיבר"א פירש דמיירי כגון שהמוכר חייב ללוקח מעות בשכבר והשתא ניחא דבאותן מעות לא היה קונה הקרקע אם לא מטעם החזקה כי היכי דאינו יכול לקדש בו האשה דהמקדש במלוה אינה מקודשת כך אינו יכול לקנות בם קרקע ובהא יפה כח החזקה שקונה כולן כיון שהחזיק באחת מהן ובלבד שיהא חייב לו מעות כנגד כל שדותיו, עכ"ל התוספות פרק קמא דקידושין (דף כ"ז ד"ה במה), והא דאמר שמואל פרק חזקת הבתים (ב"ב נ"ד) דלא קנה אלא מקום מכושו בלבד הני מילי בנכסי הגר דהפקר אבל הכא דדעת אחרת מקנה אותן קנה הכל ובחולסית (ובמעילה) [ובמצולה] איכא ב' לשונות פרק הבית [ב"ב ס"ז ע"א] אם החזיק באחד מהן אם קנה את חברו אם לאו משום דלא שוו תשמשתייהו. הא דאמר פרק חזקת הבתים (דף נ"ג) דמצר מפסיק היינו דוקא בנכסי הגר או במכר היכא דלא נתן דמי כולן, עכ"ל שנ"ץ פרק קמא דקידושין (עיין ב"ב נ"ג תוד"ה אותה) אבל אם לא נתן דמי כולן לא קנה אלא כנגד מעותיו, לס"ג. נראה לר' דאם אמר לו בהדיא קנה כולם בחזקה של זו אע"פ שלא נתן דמי כולן קנה כמו שקונה במתנה דלא מיחסר נתינת דמים, עכ"ל שנ"ץ.
<h2>דף לו:</h2>
כתב רבינו משה (הלכות מכירה פכ"ב הט"ו) דין הקדש ודין עניים אין להם דין [הדיוט] בקנייתם שאלו אמר אדם כל מה שתלד בהמתו יהא הקדש או ינתנו לצדקה או יהא אסור עלי הרי זה חייב לקיים דבריו אע"פ שאינו מתקדש לפי שאינו בעולם והואיל והדבר כן אם [ציוה] אדם כשהוא שכיב מרע ואמר כל מה שיוציא אילן זה ינתנו לעניים או כל שכר בית זה ינתן לעניים זכו בה עניים וכתב (שם הט"ז, הי"ז) שיש גאונים חולקין עליו בזה ואומרים שאין העניים זוכין בדבר שלא בא לעולם.
<h2>דף לט.</h2>
המוכר שור לחבירו שאין לו טוחנות והניחו הלוקח עם הבקר שלו והיה מניח המאכל לפני כולם ולא היה יודע שלא היה אוכל עד שמת ברעב הרי זה מחזיר לו הנבילה והמוכר מחזיר לו הדמים כולםא) אבל כשהמוכר אינו סרסור חייב המוכר לשלם הכל ואם היה המוכר סרסורב) הרי הוא ישבע שבועת היסת שלא היה יודע המום הזה ויפטר מפני שהיה על הלוקח לבדוק השור שלא היה לו לסמוך על המוכר כיון שהמוכר סרסור אז יחזיר לו השליש מן הקרןג). א) ולא קשה מיהא דאמרינן פרק המפקיד (ב"מ מ"ב) משלם דמי בשר בזול ופירש התו' (שם ד"ה דמי) דדינא הוא ולא פשרה לפי שאינו ראוי לשהות עד יום השוק דהתם מיירי במוכר סרסור שהוא פטור בשבועתו ועל הבקרא פי' שומר שוורים אמרינן דאין משלם רק דמי בשר בזול, עכ"ל. ב)0שלוקח מזה ומוכר לזה ואינו משהא המקח עמו ולא ידע במום זה, לשון ס"ג. ג) עוד שם אם היה הלוקח אפטרופ' של יתומים ואחר שמכרו מסרו לבקרא לשומרו ואמר שם נימא ליה לאפטרופ' שישלם יאמר אני מסרתיו לבקרא ולא פשעתי בו משמע (לאפטרופ') [דאפטרופ'] של יתומים משלמים אם פשעו ובפרק ד' וה' (ב"ק ל"ט) דאמרינן דשור יתומים שנגח משלם מעליית יתומים ולא מעליית אפטרופ' דילמא ממנעי ולא עבדי לשם שני שכל עיקר מינוי אפטרופ' לא היה מפני תקנת יתומים אלא מפני תקנת העולם [לשלם] להן היזיקן לפיכך נמנעין יותר בקל, לשון ס"ג.
<h2>דף מא.</h2>
במסכת חולין (דף קי"ד) ובע"ז (דף כ') אומר שאסור ליתן לגוי מתנת חנם אבל נותן לגר תושב שנאמר (דברים י"ד) לגר אשר בשעריך תתננה כו' לנכרי במכירה ולא במתנה אבל לגר תושב בין במכירה בין בנתינה.
<h2>דף מו.</h2>
(עיין תוספות ב"ק דף מ"ו ד"ה דאפילו) השיב ר"י בתשובה אחת לא יתכן בעיני להשביע מן הדין היורשין הנתבעין מה שהניח אביהן בתורת ירושה (וישלם) [ויכולים] לעכב דברים שאין עשויין להשאיל ולהשכיר גם בלא שבועה אע"ג שטוענין שאין יודעין אם היו שלו אע"פ שרש"י (ב"ק דף קי"ח) מחייב באיני יודע שבועת היסת שאני הכא שאין לנתבע לידע דלא קיים ליה ליורש במאי דעבד מוריש.
<h2>דף מט:</h2>
וחצרו של אדם קונה לו שלא מדעתו אע"פ שאינו עומד שם ובלבד שתהא חצר המשתמרת אבל בשאינה משתמרת צריך שיעמוד מצדו כדמסיק פרק קמא דבבא מציעא (דף י"א) וכן ד' אמות של אדם שהוא עומד בצדו קונין לו בסימטא או בצידי רשות הרבים אבל ברשות הרבים אינו זוכה עד שתגיע המתנה לידו או שזכה לו אחר.
<h2>דף נב.</h2>
כיצד בחזקה מכר לו בית או שדה או שנתן אותו מתנה כיון שנעל או גדר או פרץ בכל שהוא והוא שיועיל במעשיו קנה במה דברים אמורים כשהחזיק בפני המוכר אבל שלא בפני המוכר צריך שיאמר לו לך חזק וקני אחר כך אם החזיק קנה ואע"פ שאינו בפני בעלים (ב"ב דף נ"ב). גרסינן בפרק [הפרה] (ב"ק דף נ"ב) המוכר בית לחבירו ומסר לו המפתח הרי זה כמי שאמר לו לך חזק וקני וכשהחזיק קנה. נעל כיצד כגון שמוכר בית או חצר והיה הפתח פתוח ונעל הלוקח את הפתח וחזר ופתחו כדאמרינן בההיא גיטין (דף ע"ז) תיזיל איהי ותיחוד ותפתח ותקנה. גדר כיצד אפילו היה שם גדר והיו עולין בו בנחת והוסיף עליו כל שהו והשלימו לעשרה ונמצא שאין עולין בו אלא בדוחק הרי הועיל וקנה וכן פרץ כל שהו קנה שהיו נכנסים שם בדוחק והרחיב הפירצה עד שהיו נכנסים בריוח הרי זה הועיל לו וקנה כדאיתא פרק חזקת הבתים (ב"ב נ"ג). גרסינן בפרק קמא דבבא קמא (דף ח') אמר אביי ראובן שמכר שדה לשמעון שלא באחריות יצא עליו עוררין עד שלא החזיק בה אפילו נתן המעות מותר לחזור בו ואפילו (אונס) [עונש] מי שפרע אין כאן שירא הוא להפסיד ואינו חוזר מפני יוקרא וזולא, לשון ס"ג (פיר') [פיר"ת] דבר זה במקום שאין קונין בכסף עד שיכתוב שטר ולא כתב שטר, עכ"ל (כתובות צ"ג תוד"ה עד), משהחזיק בה חזקה גמורה אע"פ שלא נתן המעות ולא כתב את השטר אינו יכול לחזור בו, ומאימתי הויא חזקה מכי דייש אמצרי פי' מתקן גבולי השדה ומגביהן ותיקון זה היה רגיל בימיהם ומשמעינן שהוא חזקה גמורה כאלו נעל וגדר כל זה פירש ר"י (שם), לס"ג. וריב"ם פירש מדבר בנתן המעות וגם כתב שטר ודעתו של אדם כל זמן שלא הלך לראותה ולא תקן גבולי השדה שיכול לחזור בה אם יבא שם שום ערעור.
<h2>דף נט:</h2>
בפרק שני דקידושין (דף מ"ב) מסקינן דשלוחו של אדם כמותו חוץ מדבר עבירה שדברי הרב ודברי התלמיד דברי מי שומעין ואם אמר לחברו צא וגנוב לי וגנב פטור המשלח מתשלומי כפל וכן כל כיוצא בזה, לס"ג. וכן השולח את הבעירה ביד חרש שוטה וקטן פטור מדיני אדם וחייב מדיני שמים שלח בידי פקח פקח חייב דאין שליח לדבר עברה, עכ"ל תו' בפ"ב.
<h2>דף ע.</h2>
אין הלכה כלשון ראשון דנהרדעי שאומרים (ב"ק דף ע') שאין כותבין הרשאה אמטלטלין דגזרינן אפילו לא כפרי. כתב רבינו חננאל (שם ד"ה אמטלטלין) עכשיו נהגו העולם לכתוב הרשאה אמטלטלי דכפריה ואין חוששין לטעם דמחזי כשיקרא וכן פירש ר"י (שם) דדוקא בקיום הגט חיישינן דילמא מחזי כשיקרא ולא במקומות אחרים וכן משמע פרק האשה שנתארמלה (כתובות דף כ"א).
המקנה מעות או מטלטלין על גבי קרקע אם אינם ברשות המקנה לא קנה שאין אדם מקנה דבר שאינו ברשותו וכן פקדון שכפר בו הנפקד אינו יכול אמנם לפר"ח דפירש דכתבינן הרשאה אמטלטלין דכפריה יכול להקנותו.
אילו הן דיני הרשאה מסקינן בפרק מרובה אדם שהיה לו תחת יד אחר קרקע או מטלטלין (או) פקדון ורצה לעשות שליח לדון עם זה להוציא מה שיש לו מידו הרי זה כותב לו הרשאה וצריך לקנות לו מידו שהרשהו ואמר ליה דון כל דיני (חינם) והוצא לעצמך וכיוצא בעיניין אילו ואם לא כתב לו אינו יכול לדון עמו מפני שזה אומר לו אין אתה בעל דיני ואע"פ שכתב לו כן אינו אלא שליח שכן פוסק שם והילכתא שליח שוויה וכל ההוצאות שיוציא השליח על הדין שהורשה בו הרי המשלח חייב בהן שכך כותבין בהרשאה כל שתוציא בדין הרי עלי לשלם אמר אביי אם הקנה לזה המורשה שליש או רביע מה שיש לו ביד חברו הרי זה דן על הכל.
אומר ר"י דתקנת הגאונים עיקר דיכול להרשות על מלוה דפסקינן בפרק מרובה (ב"ק ע' ע"א) דשליח שוייה דנהי ד[א]ינו יכול להקנות הלואתו כשנותנין לשליח יכול לעשות שליח שזה הוא לעצמו ועל כרחך כן הוא שאין טעם ההרשאה תלוי בקניין דהא קיימא לן כאיכא דאמרי דאמטלטלי דגזלי' כי לא כפריה כתבינן אע"פ שאין יכול להקנותו כמו שאין יכול להקדישו דקיימא לן כר' יוחנן דאמר גזל ולא נתיאשו הבעלים שניהם אינן יכולין להקדיש כדמשמע פרק קמא דב"מ (דף ז').
ר"ת היה נוהג לשלוח הרשאה ביד גוי כדמשמע פרק קמא דקידושין (דף ח'). וצריך ליזהר שלא יכתוב בהרשאה שביד גוי וקנינא מיניה דאין שליחות וקניין לגוי וכתבינן וקנה הגוי ואע"ג דאמרינן במרובה (ב"ק דף ע') והילכתא שליח שוויה ואין שליחות לגוי אינו אומר שליח שוויה אלא לעיניין שלא יכול לעכבם, לס"ג.
מי שנתחייב לו חברו שבועה אינו יכול להרשות אחר עמו להשביעו שאין שם דבר שיקנה לו ואין מרשין על תביעת דברים שאין כאן ממון.
מי שהיה לו מעות (או) פקדון ביד אחר ורצה להרשות שליח אחר להביאו אין הקניין מידו מועיל שאין המטבע נעשה חליפין אלא כיצד הוא עושה נותן לו קרקע כל שהוא ומקנה לו המעות על גבן כדי להוציאן בהרשאה זו והולך ודן עמו ומוציא כך המסקנה בהגוזל בתרא (דף ק"ד).
ועוד תקנו הגאונים שכותבין בהרשאה והקניתי לו ד' אמות קרקע בחצרי ואע"פ שאין לו קרקע ופירשו הקדמונים שאין לך אדם שלא יהיו לו ד' אמות בארץ ישראל ואין נכון זה הטעם שהרי אותו חלק אינו ברשותו ומפרש ר"ת (ב"ב דף מ"ד תו' ד"ה דלא) שדבר זה מועיל מטעם הודאת בעל דין כמאה עדים דמו והרי הודה שיש לו קרקע ואין לחוש למחזי כשיקרא כדמשמע בפרק מי שמת (שם דף קמ"ט) שכיון שהודה איסור גיורא שהמעות שהפקיד לרבא שהם של רב מרי בנו הוצרך רבא ליתנן לרב מרי אע"פ שהיה משקר וגם טעם זה אינו הגון למבין, וכתב רבינו משה על זה (הלכות שלוחין ושותפין פ"ג ה"ז) כי הגאונים עצמן שתקנו תקנה זו כתבו על זה שאין אומר יקוב הדין את ההר ואינה אלא לאיים הנתבע ואם רצה (לשאל) [לדון] בהרשאה וליתן נפטר לפי שאין זה פחותה משליח שעשאו בעדים שהזכרנו לעיל אבל אם לא ירצה הנתבע לדון עמו אין כופין אותו ולא להשביעו עד שיבא בעל דינו, ובמלוה על פה שכפר בו לא תקנו שיכתוב עליה הרשאה.
עוד הורו הגאונים שמי שהורשה ורצה לבטל השליחות ולהרשות אחר הרי זה מבטל ואין למורשה לכתוב ההרשאה לאחר שזה אומר לו אין רצוני שיהא פקדוני ביד אחר ואם נתן לו רשות הרשות בידו. הבא בהרשאה שמחל לזה הנתבע או שמכר לו או שמחל לו על השבועה או שעשה עמו פשרה לא עשה כלום שהרי אומר לתקוני שלחתיך ולא לעוותי [לפיכך אם התנה עמו בין לעוות בין לתקן] אפילו מחל לו על הכל הרי זה (לא) מחול. ראובן שבא בהרשאה ותבע שמעון אין שמעון יכול לדחותו ולומר לו שמא המשלח אותך הרשה [אחר] ובטל (שלוחו) [שליחותך] שהרי ראובן אומר לו תן פקדון שיש לי בידך וזו היא הרשאתי תהא אצלך ואם המפקיד הרשה אחר הוא הפסיד על עצמו יתן לו ושמעון פטור שהרי בהרשאתו נתן, לס"ג.
וששאלתם אם ראובן שלח הרשאתו ביד שמעון לתבוע את לוי נראה שאינו יכול לדחותו אלא ירד הוא בעצמו עמו לדין ואם יתחייב לו ממון או שבועה לא יעשה צווי בית דין עד שיעשה לו ראובן בית דין גם כאן במקומו, וכשאדם עושה מורשה לתבוע שום תביעה מחבירו צריך לומר למורשה בפני עדים כל מה שיטעון עלי פלוני מעכשיו אני טוען להד"ם אם ירא שידחה אותו בעל דינו לשון תשב"ץ (סי' תק"ט). בשם ר"י מקורביל ראובן שאמר כל מי שירצה לתבוע מנה בעבורי שאין צריך לשמעון שום הרשאה אחרת ואם בא שמעון ואמר הוא נתן לי זכותו והביא עדים מן הדבור שאמר ראובן שיהא שמעון מורשה בלא הרשאה אחרת, עכ"ל תו'. ראובן שבא בהרשאת שמעון ותבע לוי ואמר להד"ם אבל ישבע שמעון כשיבא עלי ויטול כך הדין שיוציא הממון מיד לוי ויהיה מונח בבית דין עד שיבא שמעון ויטול ויש לראובן להחרים כל מי שטוען טענת שקר כדי לעכב הממון נתחייב לוי שבועה (ו)לא יכול לעכב ולומר איני נשבע עד (שאהיה) [שאחרים] בפני שמעון על מי שטוען עלי שקר שאין זה החרם אלא תקנה קלה שתקנו הגאונים כדי שיכוונו בעלי דינין את טענותיהן.
<h2>דף פב:</h2>
רוכלין המחזרים בעיירות אין בני העיירות יכולין לעכבן שתקנת עזרא היא שיהיו מחזרין בעיירות כדי שיהיו מצויין לבנות ישראל כדמפרש במרובה (ב"ק פ"ב) אבל אינם קובעים מקום אלא מדעת בני העיר ואם תלמיד חכם הוא יושב בכל מקום שרוצה.
<h2>דף פח:</h2>
עוד שם תנן (ב"ב קל"ו) הכותב כל נכסיו לבנו לאחר מותו הרי הגוף של בן מזמן השטר והפירות לאב עד שימות לפיכך אינן יכולין למכרן מת האב והניח פירות מחוברין לקרקע הרי הן של בן היו תלושים או שהגיעו ליבצר הרי הן של (אב) [יורשין] עבר האב ומכר מכורין עד שימות וכשימות האב מוציאין מיד הלקוחות הבן ואם היו שם פירות מחוברין שמין אותם ללוקח ונותן הבן דמיהם היו תלושין או שהגיעו לבצר הרי הן של לוקח עבר הבן ומכר אין ללוקח כלום עד שימות האב. מכר הבן בחיי האב ומת הבן ואחר כך מת האב כשימות האב יקנה הלוקח שאין לאב אלא פירות שהלכה כריש לקיש שאומר שאין קניין פירות כקניין הגוף אבל אם לא כתב האב לבנו בן בנו מוציא מיד הלקוחות כדשלחו מתם בסוף פרק מי שמת (שם דף קנ"ח).
<h2>דף פט.</h2>
גרסינן פרק הספינה (ב"ב ע"ז) ובשערי רב היי אמר אמימר הלכתא אין אותיות נקנות במסירה, לס"ג, וכן גר' ר"ת וה"ג ור"ח (שם תוד"ה אמר) ולא כספרים דגר' בפרק הספינה הלכתא אותיות נקנות במסירה אלא אין אותיות גרסינן, עכ"ה בפרק האיש מקדש (קידושין מ"ז ד"ה דכו"ע), מאי טעמא אותיות מילי נינהו ומילי במילי לא מקניא הלכך המוכר שטר חוב לחבירו או (כתבו) [נתנו] לו במתנה אינו נקנה במסירת השטר לידיה שלא מכר אלא הראיה ואין (הלואה) [הראיה] בתפיסה ביד ולא יקנה באמירת לך חזק וקני כדרך שאר מסירות ואומר שם (ב"ב ע"ו) שלא יקנה עד שיכתוב לו המקנה קנה השטר הפלוני איהו וכל השיעבוד שבו וימסור לו השטר ונמצא שקנה בכתיבה ובמסירה. קניין השטרות בדרך הזאת מדברי סופרים אבל מן התורה אין הראיות נקנות אלא גוף [הדבר] הקנוי בלבד לפיכך אמר שמואל בפרק הכותב (כתובות פ"ו) המוכר שטר חוב לחבירו עדיין יכול למוחלו ואפילו יורש מוחל עכ"ל ס"ג, ואם תאמר האיך יכול למחול כיון שהמכירה מכירה ופירש הר"ר אליעזר בספר צפנת פענח דלהכי יכול למחול לפי שאינו מסולק לגמרי שהרי היה יכול לומר אישתבע לי דלא פרעתיך מקודם שמכרה המלוה ועכשיו כמו [כן] שמכרו ובא הקונה השטר ושואל ללוה החוב ויכול הלוה לומר פרעתיו ועתה צריך קונה השטר להביא המלוה לפני הלוה כדי שישבע שלא פרעו זה מעולם ואם כן המלוה אע"פ שמכרו אינו מסולק לגמרי ולהכי יכול למחול דאמר ליה לאו בעל דברים דידי את, עכ"ל שנ"ץ בפרק האיש מקדש. ומודה שמואל (כתובות פ"ה) שהאשה שהכניסה לבעל שטר חוב לבעלה אינה יכולה למחול אלא מדעת בעלה מפני שידה כידו.
<h2>דף קב:</h2>
הנותן מעות לשלוחו לקנות בהן חטין (ולקח שעורין) [ולא לקח] אין לו עליו אלא תרעומות נתן לו מעות ליקח בהן חטין בין לאכילה בין לסחורה ולקח בהן שעורין אם פחתו פחתו [לשליח] ואם הוסיפו הוסיפו לבעל המעות מה שאמר בפרק הגוזל הוסיפו לאמצע בנותן מעות למחצית שכר מדבר.
ראובן שטען לשמעון זקוק שלחתי בידך לקנות לי עורות של כבשים וקנית בכספי לעצמך ורוחת והלה משיב אמת כי קניתי מכספך קח כספך והילך ומה שהרוחתי לעצמי הוא או שהוא משיב לא קניתי ועדים מעידין שקנה דין הוא שישלם לו כל מה שקנה וכדתניא (ירושלמי ב"מ פ"ה ה"ה) הנותן מעות לחברו ליקח לו פירות, עכ"ל ראב"ן הראש"ה.
המשתתף עם חברו בסתם אל ישנה מן המנהג של מדינה באותה סחורה ולא ילך למקום אחר ולא ישתתף בה עם אחרים ולא יפקיד אותה ביד אחרים ולא יתעסק בסחורה ולא ימכור בהקפה אלא דבר שדרכו למכור תמיד בהקפה אלא אם כן התנו תחילה או שעשה מדעת חברו עבר ועשה שלא מדעת חברו ואחר כך הודיעו ואמר ליה עשיתי כך והסכים למעשיו הרי זה פטור ואין כל הדברים האלו צריכין קניין אלא בדברים לבד.
בפרק הגוזל קמא הלכה אם נתן אדם לחברו מעות למחצית שכר ואמר לו לעשות מהם חיטין ולקח מהם שעורין אם פחתו פחתו לו דאמר ליה לתקוני שדרתיך ולא לעוותי ואם הותירו הותירו לאמצע בין לר' יוחנן בין לר' אלעזר (דר' אלעזר) [דר' יוחנן] מוקי לה כר' יהודה ושם פוסק כר' יהודה דאמר שינוי אינו קונה כשאינו מתכון לקנות כמו צבע ששינה בצבע. מתוך [כך] פוסק ר"י (ד"ה הנותן) שיכול אדם להלוות לחברו מעות למחצית שכר שיהיה האחריות על הלוה כגון שאומר שילוום על המשכונות של כסף ושל זהב שאין שמירה אלא בקרקע וישימם בקרקע ועכשיו אם הלוום לעניין אחר אם פחתו פחתו לו ואם הותירו הותירו לאמצע שהוא כמו התנה בחיטין ולקח שעורין ואין בעניין זה קרוב לשכר ורחוק להפסד והוא ריבית מאחר שאם היה עושה מה שהיה מצוה לו קרוב לזה ולזה הוא, וגם אינו נחשב גזלן ממה שהוא משנה ממונו לדבר אחר כיון דאמר הותירו לאמצע אלא ודאי נחשב כשליח גמור מאחר שאינו מתכון לגזול אלא מתכון לטובת הבעלים להרויח. כתב רב אלפס (סי' ק"פ) דלא אמר לר' יהודה הותירו לאמצע אלא כשנתן לו המעות בשותפות למחצית שכר אבל לא נתנו לו בתורת שותפות אם הותירו הותירו לבעל המעות כדאמרינן למעלה.
אם ראובן שולח בנו אצל שמעון שישלח לו מעות לחלוק עמו להלוות על משכון עמו ונתן שמעון המעות לבנו של ראובן וראובן הלוה על משכונות מעולים והפסיד החוב ושמעון היה רגיל לחלוק עמו במשכונות וטוען שמעון כי המעות לוה לו ולא להלוותם עבורו וגם אם חלקתי עמו לא הייתי רוצה שהיה מלוה מעותי על משכונות מעולים וראובן טוען לאחר שלויתי המעות ראית המשכונות ואמרתי לך תביא אותם בביתך כי הם המשכונות שאתה חולק עמי ואמרת לא אעשה כך הדין שישבע ראובן שהדברים כן שאמר לו הן המשכונות שביני ובינך ויפטר, עכ"ל תו'.
<h2>דף קד.</h2>
פרק קמא דהגוזל מי שהיה ביד חברו פקדון או מלוה וצוה השליח בעדים להביאו אצלו הרשות ביד מי שהוא אצלו אם רצה ליתן נפטר ואינו חייב באחריותו שהרי נתן לשליחו ואם לא רצה ליתן אינו נותן שאין זה בעל דינו עד שיביא בידו הרשאה מבעל הפקדון.
<h2>דף קד:</h2>
ראובן ששלח כתב לשמעון ואמר ליה מנה שיש לי בידך שלחיהו ביד לוי אם רצה לשלחו אינו חייב באחריותו בין שהיה מלוה בין שהיה פקדון והוא שיכיר כתב ידו ואם טען המלוה ואמר לא כתבתי לך ולא שלחתי לך ישבע הלוה היסת שכתב ידו בא אליו ופטור וכן הורה רב אלפס (ב"ק סי' קפ"ה, קפ"ו) והח"ר יוסף אבן מיגש הלוי אבל אם לא היה הכתב כתב ידו או שאין הלוה יודע שהוא כתב ידו אפילו היה אותות וסמנין שביניהם ביחוד אם טען ראובן ואמר לא שלחתי כתב לשמעון שמעון חייב באחריות המעות ומשלם לראובן. ואמר רב יהודה אמר שמואל בפ"ק דהגוזל אין משלחין מעות בדיוקני ואפילו עדים חתומים עליה ר' יוחנן אמר אם עדים חתומין עליה משלחין ופירש ר"י (עיין בהגהות מיימוניות הלכות שלוחין פ"א אות ח') דיוקני הם צורות שבמטבעות שחותמין בהן חותמות ולשון דיוקני פרצוף ומסר לשלוחו הצורה וחתמו העדים שהיא זו דיוקנו שלו ואמר ליה השליח בסימן זה לשלוח מעות לבעל החותם ופסק רב אלפס (שם) אין הלכה כר' יוחנן אלא כשמואל דסוגיא דהתם כשמואל אמנם שמעון יכול להחרים סתם על (ידי שליח) [מי] ששלח כתב זה ולא יודה (ואם אין מי שיודה) [ויש מי שהורה ש]ישבע ראובן ואחר כך יטול כדרך כל הנשבעין ונוטלין, לס"ג. ואדם שנתן מעות או חפץ לחבירו לשמור יכול לשלוח לו על ידי כתב ידו אע"פ שיש בפ"ק הגוזל אין שולחין מעות בדיוקני פסק רב אלפס שיכול לשלוח לו אם כתב לו כתב ידו ובהכי יפטר השולח אפילו נאבדו משום דהכי נהיגי תגרי אבל אם כתב לו אחר אין לשלוח לו ואם שלח הנפקד על ידו ונאבדו חייב השולח לפרוע, לשון התשב"ץ (סי' תק"ה).
לוי שבא בשליחות ראובן ולקח חמשים [משמעון] ובא ראובן ואמר לא שלחתיו אלא ליקח כ' דינר בלבד והכ' דינר הביא לי הרי ראובן נשבע שלא שלחו אלא ליקח העשרים וכ' דינר הביא לו [ש]יש לו דין של מודה במקצת (וישבע ראובן שלא בא בידו אלא עשרים) ולוי ישבע היסת שהחמשים שנתת לי נתתי כולם לראובן וישלם (ל)שמעון מכיסו וכן כל כיוצא בזה.
עוד הורו הגאונים שמי שהורשה ורצה לבטל השליחות ולהרשות אחר הרי זה מבטל ואין למורשה לכתוב ההרשאה לאחר שזה אומר לו אין רצוני שיהא פקדוני ביד אחר ואם נתן לו רשות הרשות בידו. הבא בהרשאה שמחל לזה הנתבע או שמכר לו או שמחל לו על השבועה או שעשה עמו פשרה לא עשה כלום שהרי אומר לתקוני שלחתיך ולא לעוותי [לפיכך אם התנה עמו בין לעוות בין לתקן] אפילו מחל לו על הכל הרי זה (לא) מחול. ראובן שבא בהרשאה ותבע שמעון אין שמעון יכול לדחותו ולומר לו שמא המשלח אותך הרשה [אחר] ובטל (שלוחו) [שליחותך] שהרי ראובן אומר לו תן פקדון שיש לי בידך וזו היא הרשאתי תהא אצלך ואם המפקיד הרשה אחר הוא הפסיד על עצמו יתן לו ושמעון פטור שהרי בהרשאתו נתן, לס"ג.
המטבע אין לו דרך שיזכה כל מי שאינו ברשותו אלא על גבי קרקע כגון שיקנה קרקע ועל גבה מעות או שישכור את מקום המעות כיון שזכה בקרקע בכסף או בשטר או בחזקה או בקניין [קנה] המעות, לס"ג ומתנה אלימתא היא דנכסין שאין להם אחריות ניקנין עם נכסין שיש להם אחריות בכסף בשטר ובחזקה כדנפקא לן בקידושין (דף כ"ו) דכתיב (דה"י ב' כ"א) ויתן להם אביהם מתנות רבות (ולמגרעת) [ומגדנות] עם ערים בצורות אשר ביהודה ולכך כותבין בשטר אקנייתא ונתתי לו ארבע אמות קרקע בחצרי משום מטבע דקני ליה לההיא קרקע באחריות השטר ואע"ג דלא קנו מניה משום דקרקע נקנית בשטר ואגב קרקע קני ליה למטבע אבל לגבי מטלטלי הכי נמי דקני משום חליפין ומה שכותבין בכל שטרות אגב קרקע אפילו הן לקנות מטלטלין לרוחא דמילתא, עכ"ל ריב"ן. בפרק הזהב תו' או' ר"י דקניין אגב [קרקע] אינו אלא מדרבנן וקרא אסמכתא, עכ"ל שנ"ץ פ"ק דקידושין. כתב רבינו משה (הלכות מכירה פ"ו ה"ז) והוא שיהיו אותו המעות קיימין כגון שהיו מופקדים במקום אחר אבל ראובן שהיה לו חוב על שמעון והקנה ללוי קרקעות ועל גבה חוב שיש לו אצל שמעון נראה לי שלא קנה החוב.
מי שהיה לו מעות (או) פקדון ביד אחר ורצה להרשות שליח אחר להביאו אין הקניין מידו מועיל שאין המטבע נעשה חליפין אלא כיצד הוא עושה נותן לו קרקע כל שהוא ומקנה לו המעות על גבן כדי להוציאן בהרשאה זו והולך ודן עמו ומוציא כך המסקנה בהגוזל בתרא (דף ק"ד).
ראובן הניח ליטרא פשיטא ביד שמעון במלוה או בפקדון והקנה אותו ללוי בקניין סודר לא קנה לוי המעות דאין מעות נקנין בחליפין אלא אגב קרקע כרב פפא דאקניה לרב שמואל אגב אסיפא דבית' אבל כסף בלא מטבע נקנה בחליפין דאיקרי פירות ואם ראובן הקנה בקניין סודר ללוי לתת לו ליטרא פשיטא קנה וחייב ראובן דהא שעבד נפשיה בקניין סודר לתת לו וכדתניא (ב"מ צ"ד) מתנה שומר חינם להיות כשואל ואומרים במאי בדברים, עכ"ל תו' ר' אליעזר בר נתן.
<h2>דף קיד.</h2>
בפרק הגוזל בתרא אומר שהמוכר לגוי משמתינן ליה עד שיקבל עלויה כל אונס שיבא מיד הגוי ושינהוג הגוי עם כל בני המצר הזה בדיני ישראל מעולם כמו המוכר. אומר ר"י (ב"מ דף ק"ח ד"ה משמתינן) שלשם מדבר שישראל (אינו) רוצה לקנות קרקע אבל אם אין ישראל רוצה לקנותו מותר למכור ולהשכיר לגוי כדגרסינן בפרק דב"ב (דף כ"א ועיי"ש תוד"ה ולא) מי שיש לו בית בחצר השותפין לא ישכירנו לסופר ארמאי משמע הא לארמאי שאינו סופר מותר.
<h2>דף קטז.</h2>
דין מראובן שטוען על שמעון דעו שבקשתי שמעון לקנות לי בגדים וקנה אותם ונתתי לו כל המעות כאשר קנה אותם והוא לא פרע לגוי אלא מקצת המעות והגוי שכח המותר ועבר שנתים שלא (שלום) שאלם ועתה אני שואל ממך השכחה ואם ח"ו ישאלם הגוי עלי לפרוע לו ושמעון אומר אמת הכל כדבריך כזה בא לפני הר"ם מרוטנבורק ופסק שיש לו לשמעון להחזיר לראובן כל המעות שנשארו בידו שלא דמי לשליח שקבל מעות מן הגוי והטעה את הגוי דאיכא פלוגתא דרבותי דהתם הגוי טועה ונותן לישראל יותר מדאי אבל הכא מאיזה טעם יקנה השליח כשראובן נתן לו כל המעות ואמר ליה תנם לגוי לא זכה בהן [הגוי] כל זמן שהמעות ביד שמעון דלא אמרינן תן כזכי אלא בישראל אבל גבי גוי אפילו אם היה אומר לשמעון זכה באותן המעות לגוי לא זכה בהם הגוי עד דאתו לידיה דקאמר בפרק איזהו נשך (דף ע"א) ובפרק קמא דבבא מציעא (דף י') זכייה מכלל שליחות אתרבי וגוי דלא אתו מכלל שליחות לית ליה זכייה כל שכן הכא דלא אמר אלא תן גרידא דלא זכה הגוי ואם כן כל זמן שהמעות בידי שמעון הם ברשות ראובן ואם הגוי שכחום כיצד הלה עשה סחורה במעותיו של זה אלא [י]חזרו המעות לבעלים הראשונים שהרי לא נתכון לזכות המעות לשמעון אלא לגוי ואם הגוי לא קנאום הדרי למרייהו דהא אמרינן בפרק קמא דגיטין (דף י"ד) הולך מנה לפלוני והלך ובקשו ולא מצאו איכא למאן דאמר [יחזרו למשלח ואיכא מאן דאמר יחזרו ליורשי מי שנשתלחו לו (ואיכא) [אבל ליכא] מאן דאמר] יעכבם השליח כי לא נתכון המשלח לזכות לו ועוד הא אמרינן בפרק הגוזל בתרא (ב"ק קט"ז) גבי רב ספרא אדעתא אריה אפקריה אדעתא דכולי עלמא לא אפקריה הכי נמי דבר ידוע דאדעתא דלגבינהו לגוי יהביה ניהליה ולאו אדעתא שיעכבם לעצמו ואינו יכול לומר ואע"פ ששכחום אחזירם לו כי על זה נאמר [דברים כ"ט] למען ספות הרוה את הצמאה ולא בשביל קדוש השם כעובדא דשמעון בן שטח בירושלמי (ב"מ פ"ב ה"ה) שאם הוא חפץ שיתקדש שם שמים עליהם על ידו יקדש בשלו ולא בשל אחרים, עכ"ל רבי' מאיר ז"ל.
<h2>דף קטז:</h2>
כל מילתא דלית ביה סכנת נפשות לא אזלינן אלא בתר ממון והכי אמרינן בהגוזל בתרא (ב"ק קט"ז) גבי שיירא ההולכת במדבר ועמד עליה גוים מחשבין לפי ממון והתם ליכא סכנת נפשות שאין הגוים באים כי אם בשביל ממון והיכא דטעו במדבר מחשבין (אך) [אף] לפי נפשות משום דכיון דטעו איכא סכנת נפשות ואע"ג דאמר הבא במחתרת על שם סופו נידון ואמר רבא (סנהדרין ע"ב) טעמא דמחתרת (ל)חזקה אין אדם מעמיד עצמו על ממונו אפילו הכי אין מחשבין אלא לפי ממון דהא אינם באים ברצונם על הנפשות שהרי אם לא יעמדו על ממונם לא יגעו בגופם ואין זה סכנת נפשות לפיכך אם יעמדו עליהם ליסטים ויתפשרו עמהם מונין לפי ממון, עכ"ל התו' בפרק קמא דב"ב (דף ז' ד"ה לפי).
<h2>דף קיח.</h2>
(עיין תוספות ב"ק דף מ"ו ד"ה דאפילו) השיב ר"י בתשובה אחת לא יתכן בעיני להשביע מן הדין היורשין הנתבעין מה שהניח אביהן בתורת ירושה (וישלם) [ויכולים] לעכב דברים שאין עשויין להשאיל ולהשכיר גם בלא שבועה אע"ג שטוענין שאין יודעין אם היו שלו אע"פ שרש"י (ב"ק דף קי"ח) מחייב באיני יודע שבועת היסת שאני הכא שאין לנתבע לידע דלא קיים ליה ליורש במאי דעבד מוריש.
